החלטה בתיק רע"א 4917/12

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 1970/09, כבוד סגנית הנשיאה א' קובו והשופטות מ' רובינשטיין ו-ע' צ'רניאק) מיום 15.5.2012, אשר קיבל את ערעור המשיבה 1 על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 27666/04, כבוד סגן הנשיא א' קידר) מיום 27.5.2009.

רקע והליכים קודמים

2.        המבקשת 1 היא חברת הסעות (להלן: המבקשת). המבקש 2 הוא בעל מחצית ממניותיה ומנהלה של המבקשת (להלן: המבקש). המשיבים הפורמאליים 3-2 (להלן: המשיבים), רכשו מהמבקשת רכב הסעות מסוג אוטובוס זעיר (להלן: הרכב) שביום 25.8.2001 היה מעורב בתאונת דרכים שעה שהיה נהוג על-ידי המשיב 2. במועד התאונה לא היתה לרכב פוליסת ביטוח תקפה. נוכח היעדרו של כיסוי ביטוחי, פיצתה המשיבה 1, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: המשיבה), את מי שנפגעו בגופן בתאונה בגין הנזקים שנגרמו להן כתוצאה ממנה.

3.        כארבעה חודשים לפני מועד התאונה נערך הסכם למכירת הרכב מהמבקשת למשיבים. פרטי הסכם הרכישה גובשו בזיכרון דברים מיום 19.4.2001. בהסכם נקבע כי התמורה עבור הרכב תשולם בשנים-עשר תשלומים, אשר בסיומם תועבר הבעלות על הרכב מהמבקשת למשיבים. כן נקבע, כי במידה ולא יפרע אחד מהתשלומים תהיה למבקשת זכות להשיב לידיה את הרכב ללא מתן פיצוי כלשהו. עוד צוין, כי על הרכב רשום שיעבוד לטובת בנק דיסקונט, וכי האחריות לדאוג לביטוחים מוטלת על המשיבים.

           כאמור, ביום 25.8.2001, לאחר שהרכב הועבר לחזקת המשיבים, הוא היה מעורב בתאונת דרכים בעת שהמשיב 2 נהג בו ללא פוליסת ביטוח תקפה. בתאונה נפגעו מספר נוסעות ונגרמו להן נזקי גוף בגינם הן פוצו על-ידי המשיבה. המשיבה שבה אל המבקשים והמשיבים בדרישה לשפותה. משדרישתה לא נענתה היא הגישה נגדם תובענה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו. המשיבים לא התגוננו, ואילו המבקשים טענו, כי במועד התאונה המבקשת לא הייתה בעלת הרכב ולא הייתה אחראית לבטחו, ומכל מקום אין לחייב אישית את המבקש בגין חובות המבקשת, ככל שאלו יקבעו.

4.        בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי על אף שבעת התאונה המבקשת היא זו שהייתה רשומה במשרד הרישוי כבעלים של הרכב, וחרף העובדה שהצדדים קבעו כי הבעלות תעבור לידי המשיבים רק עם סיום ביצוע התשלומים, הרי שבפועל במועד התאונה המשיבים הם שהיו בעליו "המהותיים" של הרכב. נפסק, כי רישום הבעלות במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד, וכי מכלול הראיות מלמד כי בעת התאונה לא הייתה למבקשת כל זיקה לרכב ולא הייתה נתונה לה האפשרות לפקח עליו. נפסק, כי קביעה זו אף משתלבת עם ההיגיון הכלכלי-מסחרי שעמד בבסיס עסקת המכר, ולפיכך יש לראות במשיבים כבעליהם המהותיים של הרכב במועד הרלוונטי. לחלופין נקבע, כי גם אם נראה את המבקשת כבעלת הרכב במועד התאונה, הרי שבהעדרו של יסוד "אשם" בהתנהגותה, לא ניתן לממש את זכות החזרה של המשיבה אל המבקשים (בהסתמך על ע"א 7580/03 קרנית נ' צורדקר (לא פורסם, 18.1.2007)). לעניין זה נפסק, כי למבקשת לא הייתה כל זיקה לרכב ולפיכך לא הייתה לה אפשרות למנוע את השימוש בו ללא פוליסת ביטוח תקפה.

5.        על פסק דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי אשר קיבל את ערעורה. בית המשפט המחוזי פסק, כי בית משפט השלום לא נתן את המשקל הנדרש לעובדה שבמועדי המכירה והתאונה היה הרכב משועבד ומעוקל. בית המשפט המחוזי קבע, כי נוכח העובדה שבמועד ביצוע המכירה ואף במועד התאונה היו מוטלים על הרכב שעבוד (לטובת חברת ביטוח) ועיקול (בגין חוב לרשויות מס ערך מוסף), יש לקבוע כי כוונתם האובייקטיבית של הצדדים בעת ביצוע המכירה, הייתה שלא להעביר את הבעלות המהותית ברכב, שכן בשל השעבוד והעיקול כלל לא היה ניתן להעביר את הבעלות. נפסק, כי ההיגיון הכלכלי-מסחרי אינו מתיישב עם טענה כי קונה התכוון לרכוש נכס אשר לא ניתן להעביר את הבעלות בו ללא סילוק החיובים שבגינם רובצים עליו שעבודים. לעניין פיקוחה של המבקשת על הפעלת הרכב, נקבע, כי במועד התאונה הייתה לה זיקה מהותית לרכב ויכולת אפקטיבית לפקח על השימוש בו. בית המשפט המחוזי ביסס קביעתו זו על כך שהמבקשת ביצעה את הסעותיה באמצעות נהגים עצמאיים (קבלני משנה) ושכירים, הרכב נמסר למשיב 2 בתנאי שיהיה חלק ממערך הנהגים, והתשלומים עבור הרכב קוזזו משכרו של המשיב 2 תמורת ההסעות שביצע עבור המבקשת. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי, כי "לא סביר לקבוע כי לחברת הסעות אין זיקה לרכבי ההסעות באמצעותם היא מספקת שירותיה. לא מתקבל על הדעת כי לחברת הסעות לא תהיה דרך לפקח או לשלוט על השימוש הנעשה במערך הרכבים שבאמצעותם היא מעניקה שירותיה".

           באשר ליסוד ה"אשם" של המבקשת, קבע בית המשפט, בין היתר על יסוד עדותו של המבקש, כי למבקשת הייתה אפשרות לדאוג לכך שהמשיב 2 ינהג ברכב כשהוא מבוטח, והיא אף ראתה עצמה - באמצעות המבקש - אחראית לדאוג לכך. על אף זאת, נמסרו מפתחות הרכב לידי המשיב 2 מבלי שהוא הציג תעודת ביטוח, ואף בבדיקות התקופתיות אותן ביצעה המבקשת לא התקבל מידע זה. לפיכך נקבע, כי המבקשת ידעה, או שהיה עליה לדעת, כי המשיב 2 נהג ברכב, שעדיין היה בבעלותה, ללא ביטוח תקף, ועל אף זאת היא התירה לו את השימוש ברכב. על כן נקבע כי למשיבה עומדת זכות לחזור על המבקשת בגין התשלומים ששילמה לנפגעים בתאונה.

           כמו כן קבע בית המשפט, כי מוטלת חבות אישית אף על המבקש, שכיהן כמנהלה של המבקשת, והתרשלותו היא שהביאה למצב בו המשיב 2 נהג ללא כיסוי ביטוחי תקף. נקבע, כי המבקש היה מודע לחובתו לדאוג לכך שנהיגת הנהגים המבצעים עבודות עבור המבקשת תהיה מכוסה בביטוח חובה, ואם היה נוקט בפעולות המצופות ממנו, היה נמנע המצב בו הרכב היה מעורב בתאונה שעה שהוא נעדר ביטוח. לפיכך קבע בית המשפט, כי המבקש חב במסגרת עוולות הרשלנות והפרת החובה החקוקה הקבועה בסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי), הקובע כי לא יתיר אדם שימוש ברכב ללא פוליסה תקפה. על כן, חייב בית המשפט את המבקשים ביחד ולחוד בסכומים ששולמו על ידי המשיבה לנפגעים בתאונה. כיוון שבין הצדדים קיימת מחלוקת לעניין גובה הסכומים האמורים, הוחזר הדיון לבית משפט השלום לצורך הכרעה במחלוקת זו.

           מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה

6.        לטענת המבקשים עניינם מצדיק דיון בפני ערכאה שלישית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. לטענתם, בית המשפט המחוזי הפך את פסק דינו של בית משפט השלום על יסוד טענות שלא נטענו ולא הוכחו בערכאה הדיונית, וביסס את החלטתו על ניתוח שגוי של עדות המבקש. בכך, טוענים המבקשים, חרגה ערכאת הערעור מגדרי התערבותה המקובלים בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכל זאת תוך שהיא קובעת ממצאים עובדתיים שגויים. לעניין זה טוענים המבקשים, כי הממצאים אותם קבע בית המשפט המחוזי סותרים את דף הפעולות שהוצא ממשרד הרישוי (אותו צרפו המבקשים לבקשה), ממנו ניתן ללמוד, לטענתם, כי לא היה כל עיקול או שיעבוד במועד כריתת ההסכם ובמועד התרחשות התאונה. מכל מקום טוענים המשיבים, כי אף אם היו קיימים שיעבודים על הרכב, הרי שאין בכוחם להשפיע על שאלת הבעלות המהותית ברכב במועד התרחשות התאונה. שכן לטענתם, יש לראות בחוזה שנכרת בין הצדדים כ"חוזה ליסינג מימוני", אשר לגביו נקבע כי הבעלות ברכב עוברת לשוכר עם העברת החזקה ואין ברישומי משרד הרישוי כדי ללמד על הבעלות ברכב.

           כמו כן טוענים המבקשים, כי אף אם ייקבע שבמועד התאונה הרכב היה בבעלות המבקשת, הרי שלא מתקיימים התנאים המאפשרים למשיבה לממש את זכות החזרה על המבקשת. לטענת המבקשים, זכות החזרה של המשיבה מושפעת מהקביעה בדבר זהות הגורם עליו חלה חובת הביטוח. לפי פקודת ביטוח רכב מנועי, ככלל, חובת הביטוח חלה על בעלי הרכב, וכאשר מדובר ברכב מושכר, המחזיק ברכב מכוח ההסכם ייראה כבעליו של הרכב. מכאן שחובת הביטוח כלל לא הייתה מוטלת על המבקשת כי אם על המשיבים. בהתאם לכך, טוענים המבקשים, היה על בית המשפט לפרש אף את המונח "בעל הרכב" המופיע בחוק הפיצויים (ובפרט בסעיף 7). מכל מקום, נטען כי כלל לא התקיים יסוד "האשם". לטענתם, קביעתו של בית המשפט בעניין זה לא בוססה על תשתית ראייתית ולא ניתן כל משקל לכך שבמועד התאונה המשיב 2 כלל לא ביצע הסעה עבור המבקשת, כי אם עבור חברת הסעות אחרת.

           לעניין הקביעה בדבר חבותו האישית של המבקש נטען, כי גם אם המבקשת התרשלה בפיקוח לגבי קיומה של פוליסת ביטוח תקפה לרכב, הרי שאין לייחס התרשלות זו אליו, שכן תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 מטילות את חובת הפיקוח בעניין זה על קצין הבטיחות, ומאחר שמדובר ברשלנות לכאורה שאינה פרי מעשיו או מחדליו, הרי שאין מקום שהוא יישא בתוצאותיה.

דיון והכרעה

7.        לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

8.        כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. בקשה זו אינה מעלה שאלה כאמור, אלא כל עניינה בישום הוראות הדין על עובדות המקרה הקונקרטי ובממצאי העובדה שקבעה ערכאת הערעור. כך גם אין בעובדה שבית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום וקבע בהחלטתו ממצאי עובדה שונים מאלו שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"א 1234/12 קנר נ' ארד (לא פורסם, 8.3.2012); רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 31.10.2005)). בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על הראיות שעמדו לנגד עיניו, ואשר, לשיטתו, לא זכו להתייחסות של בית משפט השלום. אין למצוא פגם כשלהו במהלך זה של ערכאת הערעור, במקרה בו היא סבורה שהערכאה הראשונה לא נתנה דעתה לראיות שיש להן השלכה על ההכרעה במחלוקת. ככל שהמבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בניתוח הראיות או במסקנות שהסיק מהן, אין אלה טענות שמקומן בערעור ב"גלגול שלישי", שכן אין מדובר בסוגיות החורגות אל מעבר לעניינם של בעלי הדין בתוצאת ההתדיינות.

           זאת ועוד, המבקשים קובלים על האופן בו יישם בית המשפט המחוזי את הוראות הדין הרלוונטיות. אולם, מבלי שיש צורך להכריע בשאלה האם בית המשפט המחוזי שגה ביישום הוראות הדין בענייננו, הרי שגם טעות כאמור, אינה כשלעצמה מקימה עילה למתן רשות ערעור (רע"א 3831/12 פינטו נ' השתתפויות בנכסים בע"מ (לא פורסם, 1.8.2012); רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל (לא פורסם, 18.6.2006)). מעבר לכך - מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מעוגנות בראיות (לרבות עדות המבקש עצמו): כך לעניין בעלות המבקשת ברכב במועד התאונה וכך לעניין אחריות כל אחד מהמבקשים להבטיח קיומו של ביטוח כדין במועד האמור (שהפרתה מבססת את אותו "אשם" שנדרש לצורך קיומה של זכות החזרה עליהם). נוכח מסקנות אלה, לגביהן אין מקום לקיים דיון בערכאה שלישית, לא מתעוררת במקרה דנן כל שאלה בעלת השלכות כלליות, שכן הן מבססות כראוי את האפשרות לחייב את המבקשים לשפות את המשיבה על יסוד הוראות סעיף 9 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. אין בהוראות פקודת ביטוח רכב מנועי, שאליהן מפנים המבקשים, לשנות מהמסקנה האמורה.

           כמו כן, איני מוצא מקום להידרש לנפקותו של תדפיס הפעולות שהוצא ממשרד הרישוי, ואשר לטענת המבקשים סותר את קביעת בית המשפט המחוזי לעניין קיומם של שעבודים ועיקולים על הרכב במועדים הרלוונטיים. התדפיס, הנושא את התאריך 6.6.2012 (לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי), צורף לבקשת רשות הערעור ללא כל בקשה מתאימה או נימוק מצד המבקשים מדוע לא ניתן היה להגיש תדפיס דומה לערכאות הקודמות. על פניו, בהתחשב באופייה ובטיבה של ראיה זו, נראה כי לא הייתה כל מניעה מוצדקת להגישה לערכאה הדיונית או לערכאת הערעור. מכל מקום, גם היבט זה של הפרשה אינו אלא נושא עובדתי-ראייתי, שאף אם נפלה ביחס אליו טעות (ואיני רומז שכך הוא), אין הדבר מצדיק מתן רשות ערעור.